ננסה להתייחס לנושא עם כמה שפחות שיפוטיות.
לא קל לחיות עם בן-משפחה שסובל מהפרעת אישיות גבולית או מהפרעה בויסות
הרגשי.
מה קשה?
קשה עם חוסר היציבות
קשה עם הנטייה להתפרצויות
קשה עם מצבים של סיכון ופגיעה עצמית של אדם יקר.
החיים אתו יכולים להיות מעייפים ומתסכלים.
ויחד עם זאת האדם הסובל זקוק לגישה מקבלת ותומכת. מתקפת.
(ונזכור שלפי התיאוריה הביו-סוציאלית המצב התפתח בעקבות רגישות-יתר
ממקור ביולוגי עם סביבה לא מתקפת, מה שאומר שייתכן שההורים שעכשיו מתבקשים לתת תיקוף
- התקשו לתת מידה מספיקה של תיקוף בעבר, כניראה בשל קשיים או חוסר יכולת שלהם).
*
ההורים ובני-הזוג אינם מטפלים, אבל כדי להגיע למצב יותר מאוזן, גם הם
צריכים לעבור שינוי.
*
אז מה רצוי שיהיה בהתייחסות של ההורים או בן-הזוג?
רצוי שיהיה איזון בין קבלה לבין שאיפה לשינוי.
רצוי שתהיה מידה גדושה של תיקוף להתנהגות ולתגובות הרגשיות.
ורצוי שההורים (או בן הזוג) יבינו שהפתרונות שמוצא הסובל מחוסר ויסות
רגשי – אלה הפתרונות הכי טובים שהוא מוצא בשלב זה.
ושהמצב של ויסות רגשי הוא המטרה שאליה שואפים, ולא התנאי לחיים
כעת.
ושתי נקודות נוספות:
- רצוי שההורים יבינו שביקורת
איננה הגישה שתביא לשינוי.
- ניתן ללמד את ההורים קשיבות, שבה מתרגלים לעצור לעשות התבוננות,
להיות בכאן ועכשיו וללא שיפוטיות.
*
ההורים (או בן-הזוג) יכולים להפיק תועלת מהדרכה,
שתביא דרך מודעות ודרך שינוי בהתייחסות
לאוירה יותר רגועה ותקינה
יחד עם תחושת משמעותיות שבאה
מההבנה שהם עושים צעדים חשובים לקראת
חיים שווה לחיות אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה